אפר 082013
 

עונת הדוחות האחרונה היתה מגוונת, אל מול כמה דיווחים לא רעים בכלל היו גם כמה שאכזבו. בתיק שלי היום ישנן כ-20 מניות מהבורסה בישראל אבל מכיוון שטרם כתבתי על רובן, אני אעדכן רק לגבי אלו שהוזכרו כאן בבלוג.

דורי בניה – המאכזבת הגדולה.

דורי בניה שדיווחה על ירידה חדה ברווח הגולמי ל4.5% וזו חתכה את הרווח הנקי ברבעון האחרון ועל הדרך גם את סכום הדיבידנד ה"קבוע" שהתרגלתי לקבל .

כבר כתבתי על זה בעדכון הקודם, יש בעיתיות גדולה בצורת ההכרה שלה בהכנסות שגורמת לה מדי פעם "לתקן" את הרווח הגולמי וכך יוצא שמדי פעם רואים שם נפילה חדה ברווח הגולמי ואז (בשאיפה) חזרה לכיוון הרווח הממוצע. ראינו את זה ברבעון האחרון של 2012, ולפני כן גם ברבעון ברבעון השלישי של 2011 בו החברה דיווחה על 4.2% אחוז גולמי שבאו לאחר תקופה ארוכה של 8% . העניין הזה הופך את החברה לדי לא צפויה – אתה אף פעם לא יודע מתי "יבוא עליך התיקון".

 בנוסף לכל הסיפור הזה יש עוד כמה דברים שהטרידו אותי בנוגע להשקעה:

1) חילופי הנהלה – בשנה האחרונה עזבו שם מספר אנשי מפתח ביניהם המנכ"ל ומנהל הכספים ללא שום הסבר מצד החברה – זה לכשעצמו גרם לי להרגשה של אי נוחות. כבר כתבתי בעבר שמהלך כזה בו נושאי משרה בכירים מתפטרים ללא כל סיבה ידועה הוא בדר"כ סימן שלילי או במקרה הטוב נייטרלי, חיובי כנראה שזה לא. עוד הפריע לי שבסופו של דבר לא ממש מינו שם מנכ"ל חדש והפכו את המנכ"ל הזמני (שהיה בעבר יו"ר הידרקטוריון) למנכ"ל בפועל – המהלך הזה מרגיש לי כמו סתימה זמנית.

2) צבר ההזמנות של החברה נמצא במגמה שלילית – הצבר היום הוא כ2.7 מיליארד בהשוואה לצבר של 3.6 מיליארד בשנה שעברה. כשמשווים את צבר הרבעון הראשון בין השנים 2011 ל-2012 מקבלים צבר של 500 מ' השנה אל מול  700 מ' בשנה שעברה. גם במבט שנתי יש ירידה מ2.5 מיליארד צבר לשנת 2012 ל1.6 מיליארד ל2013 וזה בהחלט אינדיקציה לא חיובית. כשמסתכלים על הצבר הנוכחי ניתן לומר בסבירות גבוהה ש2013 תהיה שנה חלשה מ2012.

3) החברה יוצאת להנפקת אג"ח (70 מ' ש"ח שלטענתם ישמשו לפעילות שוטפת) ולי כרגע לא ממש ברור מה הם הולכים לעשות עם הכסף מכיוון שעל פניו איו להם כרגע בעיית נזילות. מה שכן, המהלך הזה יכול להעיד על קשיי נזילות שהם צופים באופק. להזכירכם, אחד הדברים שאהבתי בחברה הזו הוא היותה נטולת חוב פיננסי וכעת נראה שזה עומד להשתנות מבלי שברורה הסיבה. בחוב פיננסי כמו אג"ח (שנושא עימו הוצאות מימון) צריך להשתמש בצורה נכונה כדי לייצר ערך ולכן עד שלא יתברר מהי מטרת הגיוס, מדובר בעוד גורם שבטווח הבינוני אפשר ויעיב על השורה תחתונה.

 בעקבות כל הגורמים האלה החלטתי למכור את האחזקה שלי במניה. עניין החלפת המנכ"ל והסמנכ"ל היום ידועים כבר מזמן ולמרות שלא אהבתי את זה השלמתי עם זה, האכזבה מהדיבידנד הנמוך ומתוצאות הרבעון הרביעי גרמו לי למכור את חלק נכבד מהמניות שהחזקתי סמוך לפרסום הדוח אבל עדיין השארתי חלק מהמניות במחשבה לחזור במידה והמחיר ירד אבל מה שגרם לי לוותר על העניין באופן סופי היה הסיפור של הנפקת האג"ח שהתחיל לצבור תאוצה לאחרונה – מבחינתי זה היה כבר הקש ששבר את גב הגמל ובשבוע שעבר מימשתי את מה שנותר לי מהנייר. חושב לי להבהיר שאני עדיין חושב שהחברה זולה ואיכותית ומאמין שבהחלט יכול להיות שבזמן הקרוב יבוא מהלך חיובי. אני גם מזכיר שברקע עדיין מרחפת לה האפשרות שהחברה תימכר ע"י הבעלים (לפי הפרסומים בגלובס) בפרמייה על מחיר השוק – מהלך כזה הוא בהחלט בעל פוטנציאל להצפת ערך להציף ערך. בנוסף לכל, בימים האחרונים שמתי לב לזה שיש מי שקונה במנייה בצורה שיטתית ולכן יכול להיות שמישהו כבר יודע על חדשות חיוביות מעבר לפינה, אבל מבחינתי, בשלב זה לפחות, הסיכון וחוסר הבהירות גוברים על הסיכוי ולכן אני בוחר לעמוד בצד.

 אם לסכם את ההשקעה בדורי, אמנם לא הפסדתי כסף ובסיכומו של יום אף יצאתי ברווח  קטן של כ12% על הפוזיציה הזו (החישוב כולל את שלושת הדיבידנדים שהתקבלו) אבל אני לא חושב שאפשר לכנות את זה כהצלחה, קניתי את דורי מכיוון שחשבתי שיש פה עיוות גדול בתמחור ומשהו שהשוק מפספס, בדיעבד הסתבר שגם אני פספסתי בעיקר בזה שהתעלמתי מצורת הדיווח המיוחדת והבעייתיות שבה. אז כמו שאמרו רבים לפני  – "החיים זה בייצפר"  ואני למדתי פה עוד שיעור…

 טלסיס – עוד מאכזבת

את מניית טלסיס אף פעם לא סקרתי כאן בצורה מסודרת אבל היא הייתה הבסיס לדוגמא המספרית בה השתמשתי בפוסט הדוגרות הגדולות חלק ב'. מדובר בחברה שעוסקת בהפצה של רכיבים אלקטרוניים לתעשיית ההייטק.  לפני כמספר שבועות החברה דיווחה גם היא על רבעון רביעי מאד מאכזב עם ירידה חדה בכל הפרמטרים – הכנסות , רווח תפעולי ורווח נקי. בנוסף, החברה גם נתנה סוג של "תחזית" עגומה להמשך הדרך ולכן בשלב זה אני מניח שלא מדובר ברבעון חלש נקודתית ומכיוון שכך בחרתי למכור את כל האחזקה שלי בנייר מיד לאחר פרסום הדוחות ואני אמתין בחוץ כדי לראות את המגמה בדוחות הבאים. חשוב לציין שהחברה עדיין דוגרת על ערימת מזומנים שמנה אבל במידה ואנו אכן צפויים לרדת לרמת הרווחים הנמוכה שנראתה בדוח האחרון, אני מאמין שלא נותר פה יותר מדי אפסייד.

 כעת נעבור ליותר מוצלחות.

 קווליטאו – ממשיכה במהפך

החברה דיווחה על רבעון רביעי חזק מאד עם הכנסות של 5.3 מ' דולר ורווח נקי של  מעל מיליון דולר, זהו הרבעון החזק ביותר שהיה לחברה ב2012 וכל זה למרות שאספקתה של ההזמנה הגדולה עליה דיברתי בפוסטים קודמים נדחתה לשני הרבעונים הבאים ועל כן כלל לא נכללה בו. בעבר הערכתי שהדוח הרביעי יהיה חזק יותר עם הכנסות של 7מ' ורווח נקי של כ2 מ', אבל ההערכה הזו היתה מבוססת על ההנחה התיאורטית שחצי מההזמנה הגדולה תיכלל בו – בפועל כפי שכתבתי זה לא קרה. מה שעוד גרם לרבעון הרביעי להיות חלש מכפי שציפיתי היא העובדה שבמהלכו הוציאה החברה סכום חריג מהרגיל על הוצאות תפעוליות (הנהלה, מכירה ושווק ומו"פ). בניגוד לרבעון טיפוסי בו היא מוציאה כ-2 מ' על סעיפים אלו, ברבעון הרביעי הם הוציאו כ-2.4 מ' כאשר רב העלייה נובעת מהענקת בונוסים ועמלות סוף שנה על מכירות. שני הגורמים הללו גרמו לכך שהרווח ברבעון הרביעי יהיה אמנם יפה מאד אך פחות מזה שהערכתי לפני כחצי שנה, אבל כשאני שם בצד לרגע את האגו שלי ואת העובדה שפספסתי בתחזית, אני חושב שבהחלט יש לי סיבה להיות מרוצה מהתוצאות.

 כשכתבתי את הפוסט הראשון על המנייה זה היה בגלל שהערכתי שמדובר ב-Turnaround  בהתהוות ושהחברה עומדת להיכנס לתקופה מוצלחת יותר בסייקל שלה, בזמן שעבר מאז החברה הוכיחה שזה אכן המצב – מכירות החברה ורווחיה הראו שיפור ניכר מאז וכפי שזה נראה גם השנה הבאה צפויה להתחיל טוב עקב צבר ההזמנות החזק. כמו כן, מספר ימים לאחר הדוח החברה הוסיפה ודיווחה על הזמנה חדשה על סך כ1.5 מ' שמביאה את הצבר לאזור ה9 מ' – ובכך מחזירה אותו לרמות השיא בהן הוא היה בסוף השנה שעברה.

 לסיכום – מאז הפוסט הראשון שלי על המניה בסוף אוקטובר 2012, המנייה אמנם עלתה בכ30% אבל ממש לא בטוח שהיא הגיעה ליעדה הסופי. שווי השוק הנוכחי מביא את החברה להסחר במכפיל רווח נמוך מ- 4.5 ומתחת לשווי הפעילות – ונשאלת השאלה היא אם זהו אכן השווי הראוי לחברה שמראה צמיחה ושיפור עקביים במשך 3 שנים ברציפות, לדעתי, לרגע זה התשובה היא לא ועל כן אני ממשיך להחזיק במנייה.

 אחים נאוי – אמנם לא בנק אבל עדיין…

 לפני כחודש עדכנתי על כניסה להשקעה במניה הזו סביב שער 10.9 ש"ח מכיוון שלדעתי מתומחרת בחסר רציני. מדובר בחברה שנראית לי לא פחות מ"מעולה" בכל פרמטר, שצמחה מאז ההנפקה שלה לפני שנתיים בצורה מרשימה ואני מאמין שגם תמשיך לצמוח בהמשך אם כי בצורה מתונה יותר. עד לפני שלושה חודשים המנייה היתה די תקועה, כנראה בגלל כל הסיפור של האופציות הלא סחירות אבל כעת לאחר שהנושא הזה מאחורינו אני מאמין שלאט לאט השוק יגלה מה באמת יש לו כאן. כבר בעידכון האחרון דיברתי על הקטליזטורים הפוטנציאלים שלטעמי עשויים לסייע להצפת הערך בטווח הקצר-בינוני.

1)      העובדה שאלטשולר-שחם וכנראה מוסדיים נוספים בחרו להיכנס סביב מחיר השוק דאז (10.7 ש"ח) – מחיר זה ממש לא רחוק מהמחיר הנוכחי.

2)      החברה הכריזה על מדיניות דיבידנד של 25% מהרווח הנקי (עם סף מינימום של 5% תשואה שנתית), ברגע שיגיע הדיבידנד הראשון בהחלט קיים סיכוי לכניסת משקיעים נוספים.

3)      בעדכון המדדים הקרוב שיתבצע ביוני החברה כנראה ותכנס למדד יתר 50, וגם זו עובדה שעשויה להגדיל את הביקוש לנייר.

 למה אני חושב שמדובר בהשקעה מעולה? ב2012 החברה הציגה תשואה על ההון של כ35% – עם רווח נקי של 52 מיליון על שווי שוק של 300 מיליון מה שאומר שהיא נסחרת במכפיל נמוך מ-6. לדעתי, לחברה עם ביצועים כאלה מגיע מכפיל גבוה הרבה יותר וזה גם אם תהיה ירידה בקצב הצמיחה בהמשך. בנוסף לכך נראה שהעסק הזה מתנהל ביעילות מרשימה – אין הוצאות על רכוש קבוע אין פחת אין יותר מדי עובדים או סניפים ולכן כל ההוצאות שיש להם הם הוצאות הנהלה ומכירות, הוצאות מימון וחובות מסופקים. את הוצאות המימון משלם הלקוח, וביחס לחובות המסופקים הם בינתיים עושים עבודה לא רעה בכלל – ככה שנכון לרגע זה אין לי בעיה לשלם להם את הוצאות ההנהלה.

ההשקעה פה מעט שונה מאלה שאני עושה בדר"כ, קודם כל לא מדובר בחברה תעשייתית אלא בעסק פיננסי שדומה הרבה יותר לבנק, כמו כן לא מדובר פה במנייה סופר זולה ולכן אני לא מצפה פה לאפסייד מטורף בטווח הקרוב, מצד שני, כל עוד החברה תמשיך לפעול במתכונתה הנוכחית ותציג ביצועים מרשימים כפי שהיא עושה היום אני מאמין שזו יכולה להתברר כהשקעה מצוינת להרבה מאד שנים קדימה. בכל מקרה, בתוך מספר ימים אני מקווה להעלות פוסט נרחב בנוגע למנייה ובו אני מתכוון להסביר בצורה מפורטת יותר את הסיבות לכך שאני כלכך אוהב את ההשקעה הזו.

תזכורת + גילוי נאות – אין בנאמר משום המלצה לקנייה או מכירה של ניירות ערך או כתחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים של אדם ספציפי. כמו כן, נכון לעכשיו אני מחזיק במניית קווליטאו ואחים נאוי אך אני עשוי לקנות או למכור כל אחת מהן מבלי להודיע על כך. 

||

פבר 272013
 

פרויקט הדוגרות הגדול

בחלק הקודם כתבתי על השיקולים השונים שבהם יש להתחשב כאשר מעריכים את שווי המזומן העודף שיושב במאזן החברה שאת שוויה אנחנו רוצים להעריך. בחלק הזה אני רוצה לדבר על  החלופה האחרת והיא חלוקת המזומן העודף בחזרה לבעלי המניות. לפני שאתחיל אני רוצה לסייג ולומר שכל מה שאכתוב בפוסט הזה הוא תחת ההנחה שטובת כלל בעלי המניות (כולל מחזיקי מניות המיעוט) עומדת לעיני הנהלת החברה ובעליה.

אבל לפני שנתחיל לדבר על אפשרות חלוקת הכסף, נראה לי שקודם כל צריך לקבוע איזשהו קריטריון שעל פיו נוכל לקבוע מהי האלטרנטיבה המוצלחת ביותר – חלוקה של הכסף או שמירה עליו. הקריטריון שאני מכוון אליו הוא כמובן התשואה, או אולי יותר נכון לומר התשואה האלטרנטיבית..

בואו ניקח לדוגמא את חברת "ערך מוחלט" בע"מ, מדובר בחברה דמיונית אבל מאד רווחית שלאורך השנים צברה במאזנה רווחים עודפים שאותם לא חילקה למשקיעיה. את הרווחים העודפים הללו החברה נוהגת להשקיע במכשירים פיננסיים למיניהם ואלו מניבים לה בממוצע כ5% רווח שנתי. עכשיו נשאלת השאלה האם החברה משתמשת במשאב הזה כדי לייצר ערך למשקיעיה? והתשובה היא שלא באמת ניתן לדעת. לצורך העניין יכול להיות שהחברה פועלת בסביבת אינפלציה של 6% בשנה, ועל כן למרות התשואה שהיא מייצרת על המזומן העודף, היא בעצם משמידה ערך מכיוון שבתנאים האלה היא מפסידה ריאלית 1% בשנה על המזומן העודף.

אוקיי, אז בשביל שנוכל להתקדם, בואו נניח שהחברה פועלת בסביבת אינפלציה של 3% לשנה, זהו שיעור אינפלציה הגיוני שקרוב לזה הנוכחי, האם עכשיו ניתן לענות על השאלה "האם החברה מייצרת ערך למשקיעיה?". כעת, כבר ניתן לענות על השאלה, והתשובה היא שכן, החברה כן משתמשת במזומן העודף שברשותה כדי לייצר ערך למשקיעיה (תשואה ריאלית של 2% בשנה), אבל אני עדיין לא בטוח שזה מספיק. עבורי כמשקיע, העובדה שהחברה מייצרת ערך חיובי היא אמנם תנאי הכרחי אבל לא ממש מספיק, אני מעוניין בחברה שמייצרת עבורי ערך חיובי ברמה שעונה על ציפיותיי.

עכשיו בואו נדבר על ציפיות, כשאנחנו באים להחליט על קנייה של נכס כלכלי לשם השקעה (למשל נדל"ן) אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה התשואה לה אנו מכוונים, התשואה הזו בדר"כ תכתיב לנו את סוג הנכס (לדוג' דירה קטנה, בית פרטי, נכס מסחרי) ואת המחיר שנהיה מוכנים לשלם עליו, ככל שהתשואה הצפויה על הנכס תהיה יותר גבוהה, ככה נהיה מוכנים לשלם עליו מחיר גבוה יותר.

כשמדובר במניות, אחת הדרכים המקובלות לבחינת התשואה הצפויה למשקיע בחברה היא ע"י שימוש במטריקת ה"תשואה על ההון (ROE)". מה שהמטריקה הזו בודקת בעצם זה את יעילות השימוש של החברה בהונה העצמי – כלומר כמה כסף החברה יודעת לייצר מהשקעתם של בעלי המניות? ה-ROE מחושב על ידי חלוקת הרווח הנקי השנתי בהון העצמי, ולכן באופן תיאורטי, יחס ROE גבוה לאורך זמן מצביע על כך שהחברה מצליחה לייצר ערך גבוה ע"י השימוש בנכסיה.

\LARGE \inline \fn_phv \textup{Return on Equity} = \frac{\textup{Net Income}}{\textup{\textup{Shareholder's Equity}}}

ברשת קיימים הרבה מקורות שמסבירים את מטריקת ה-ROE  ושימושיה, לכן אני לא מתכוון להרחיב יתר על המידה בכל הנוגע לתיאוריה. מה שחשוב להבין בנוגע ל-ROE  הוא שבעזרת השימוש במטריקה זו, נוהגים משקיעים פוטנציאלים לקבל הערכה ליעילותו ואיכותו של העסק, ועל סמך הערכה זו גם מחליטים מהו המחיר אותו הם מוכנים לשלם – כלומר מהם מכפילי הרווח P/E  וההון P/B הראויים. כפי שכבר הזכרתי למעלה, הגיוני שמשקיע יהיה מוכן לשלם מכפיל גבוה יותר על עסק איכותי יותר, כלומר בעל ROE גבוה יותר.

השפעת המזומן העודף על התשואה על ההון.

כדי לבחון מהי ההשפעה של החזקת מזומן עודף במאזן החברה – בואו ונבחן את הדוגמא התאורטית הבאה. חברת "ערך ארץ" בע"מ מרוויחה 10 מ' בשנה, היא עושה את זה ע"י הון העצמי בשווי 50 מ'. בואו גם נניח ש"ערך ארץ" בע"מ היא חברה ותיקה ובשלה בענף סולידי שאינה צומחת כלל (בסביבת אינפלציה אפסית) ושאת כל רווחיה העתידיים, החברה מפנה למזומן עודף (שלא נושא כל תשואה). הטבלה הבאה מתארת את התפתחות ההון העצמי ואת ההשפעה שלו על ה-ROE במהלך 5 השנים שעברו מאז קניית המנייה. 

מהטבלה ניתן לראות בבירור שככל שעוברות השנים התשואה על ההון שמייצרת החברה יורדת כתוצאה מחוסר השימוש בנכסי המזומן העודף, בעוד שהתוצאות התפעוליות ממשיכות להניב תשואה של 20% על ההון העצמי שנמצא בשימוש, התשואה שמצליחה החברה להניב מהמזומן העודף היא אפס.

הדוגמא שבטבלה היא דוגמא קיצונית. בפועל יהיו מקרים בהם המזומן העודף יניב תשואה חיובית כלשהי מצד שני יהיו מקרים בהן הוא עלול להניב תשואה שלילית (לדוגמא תיק מניות). בכל מקרה, ברור שכל עוד שהתשואה שמניב המזומן העודף תהיה קטנה מזו של הפעילות העסקית, התשואה על ההון הכוללת תיפגע.

נראה לי שכעת אנחנו בשלים לשוב ולנסות להבין מהו הקריטריון על פיו ניתן לקבוע האם החברה מייצרת ערך ע"י השימוש במזומן העודף או לא? אז האמת שכמו תמיד, גם הפעם לצורך כתיבת הפוסט הזה חיפשתי תשובות ברשת, אחד הכותבים שהתבטאו בנושא הזה לא מעט הוא פרופ' דמודראן (מן הסתם) ובאחת המצגות שלו שעסקה ב"איך להעריך את שווי המזומן העודף?" מצאתי את ההתייחסות הבאה בה הוא מסביר מהו הקריטריון לכך שמזומן עודף במאזן ייחשב ל"משמיד ערך" – הוא מכנה את זה "מזומן מבוזבז" (wasted cash):

If cash is indeed invested at below market rates, there should be a discount attached to the cash balance. Only the non-wasting cash should be added back to the value of the operating assets to arrive at firm value

מה שהפתיע אותי בציטוט הזה הוא שבמונח תשואות שוק "market rates" הוא מתכוון לתשואות של אג"ח ממשלתי. כלומר לפי דעתו כל עוד שהמזומן העודף (אני אפילו מקל מעט – כי הוא התייחס למזומן הכולל ולא רק העודף) מניב תשואות שהן מעט מעל התשואה חסרת הסיכון (אג"ח מדינה לזמן קצר בדוגמא שהוא הביא) לא ניתן להתייחס למזומן כ"מזומן מבוזבז".

אז נכון, דמודארן מדבר על השווי שצריך לייחס למזומן והפוסט הזה מדבר על השימוש האופטימלי למזומן העודף – לא בדיוק תפוחים לתפוחים. אבל עדיין ההשוואה הזו לתשואה על אג"ח מדינה נראית לי תמוהה. ופה אני רוצה לחזור לדוגמא התאורטית של חברת "ערך ארץ בע"מ". משקיע שבחר להשקיע בחברה בתחילת השנה הראשונה, השקיע בחברה שהתשואה שלה על ההון היא 20%, לאחר 5 שנים שבהן החברה לא השתנתה באף אספקט תפעולי – הוא מוצא את עצמו עם תשואה על ההון של 10% – כלומר התשואה שלו על ההון ירדה ב50%. מצד שני אם החברה הייתה בוחרת לחלק את המזומן העודף חזרה למשקיעים (בכל סוף שנה לדוגמא), התשואה על ההון הייתה נשארת קבועה!

ולכן, אם נחזור רגע למונח "מזומן מבוזבז" – אני אומר שלפי ראייתי כל מזומן עודף שלאורך זמן לא מנוצל כדי לייצר תשואה דומה לזו הממוצעת של העסק התפעולי – הוא "מזומן מבוזבז" ועל כן ראוי שיחולק למשקיעים בחזרה. לאחר שמשקיע עשה את הבחירה להשקיע בחברה שמציגה רמת תשואה מסוימת – כל אגירה ממושכת של המזומן העודף מצד החברה מבלי שהיא משתמשת בו לצורך צמיחה (אורגנית או ע"י רכישות) או לחילופין משקיעה אותו ברמת תשואה דומה לזו שהיא מציגה מתפעול (מן הסתם לא הגיוני – עקב סיכון גבוה) נחשבת כפגיעה במטרת ההשקעה הראשונית. ההגיון בדבריי מבוסס על הרעיון שמשקיע בעצם בוחר את רמת התשואה הרצויה לו בזמן הקנייה של המנייה. במידה והחברה לא יכולה להמשיך ולספק לו את אותה רמת תשואה, חלוקה חזרה של הכסף תאפשר לו לחפש לעצמו חלופות אחרות להשקעה ברמת התשואה הרצויה.

הסיפור שלנו לא נגמר פה, ושאלת "חלוקת המזומן העודף למשקיעים – כן או לא?" היא לא רק עניין של שמירה על התשואה. כמשקיע, אני משוכנע שחלוקת מזומנים עודפים היא גם דרך להפוך את המנייה להרבה יותר אינְבֶסטַבִּילית (או בתרגום חופשי – "מעוררת השקעה"). הסיבה הראשונה והטריווילית ביותר לזה היא כמובן עצם החלוקה, ידוע למשל, מהרבה עבודות מחקר בנושא, שפסיכולוגית – משקיעים אוהבים דיבידנדים ועל כן הם מוכנים לשלם פרמייה עבור מניות שמחלקות אותם. דיבידנדים למרות שתאורטית אין להם אפקט כלכלי אמיתי (מבלי להיכנס לשיקולי מס) נתפסים כמעין הצהרת כוונות לגבי חוסן החברה ורווחיה. לכן כאשר חברות ללא עבר של חלוקת רווחים, מכריזות על כוונתן להתחיל ולחלק  (לדוגמא – ע"י קביעת מדיניות דיבידנד), השוק בדר"כ מקבל את זה בצורה חיובית והמנייה מגיבה בעליות. העניין אף מתעצם כאשר מדובר בדיבידנד מיוחד וחד פעמי, והשמחה בשוק בעקבות אירוע שכזה היא בדר"כ כפולה ומכופלת. אבל לחלוקת מזומן יש השפעות חיוביות נוספות על משקיעים פוטנציאלים גם מעבר לעצם החלוקה, לצורך המחשה, בואו ונעבור על דוגמא מספרית נוספת.

ההשפעת חלוקת המזומן העודף על מטריקות הערכת השווי

בואו ונקח לדוגמא חברה בשלה (שאינה מציגה צמיחה) ובעלת רווחיות יציבה עם הנתונים הבאים:

  • שווי שוק – 82 מיליון ש"ח
  • שווי נכסים (מאזן) – 128 מיליון ש"ח
  • הון עצמי – 108 מיליון ש"ח
  • חוב כולל – 20 מיליון ש"ח
  • מכירות שנתיות – 200 מיליון ש"ח
  • רווח נקי שנתי מייצג – 8 מיליון ש"ח

כעת בואו נניח שמתוך ההון העצמי, 46 מיליון ש"ח הם מזומן עודף שמושקעים בניירות ערך. הרווח השנתי הממוצע שמניב המזומן העודף (תיק ניירות הערך) הוא 1.5 מיליון ש"ח, שאר הרווחים של החברה (6.5 מיליון ש"ח), מגיעים מפעילות הליבה של החברה. לפני שנמשיך – בואו ונסכם את הנתונים לטבלה הבאה:

מסיכום הטבלה ניתן לראות שהתשואה על ההון שמציגה החברה היא 7.4%, התשואה הזו מורכבת משילוב התשואה על המזומן העודף – 3.2% והתשואה של פעילות הליבה 10.7% (שחושבה על ההון העצמי הכולל פחות המזומן העודף). כלומר במקרה זה, התשואה שמניבה השקעת המזומן העודף נמוכה פי 3 מזו שמניבה פעילות הליבה של החברה. כעת בואו ונניח שהחברה מחליטה למכור את תיק ניירות הערך שלה ולחלק את כל התמורה למשקיעים כדיבידנד, הטבלה הבאה מציגה את התוצאה:

מההשוואה בין שתי העמודות ניתן לראות את השינוי במטריקת התשואה על ההון, לפני החלוקה היא הייתה 7.4% ולאחריה היא עלתה בקרוב ל50% לרמה של 10.7%.  אבל השינוי הזה הוא לא הדבר היחיד שיעניין את קוראי הדוחות ומעריכי השווי, שימו לב גם לשינוי הדרסטי שחל במכפילי השווי. מכפיל הרווח שלפני החלוקה עמד על 10.3 עומד לאחריה על 5.4 ומכפיל ההון שעמד על 0.76 ירד גם הוא משמעותית וכעת עומד על 0.57. בואו ננסה רגע להתמקד בשינוי הבאמת קיצוני הזה במכפילי הרווח, ירידה כזו במכפילים היא דוגמא מושלמת לכך שחלוקת מזומן עודף יכולה להיות פעולה "מעוררת השקעה". אני משוכנע שכל משקיע שיסתכל על שתי הסיטואציות האלה (לפני ואחרי) יחשוב שהחברה כפי שהיא נראית אחרי החלוקה היא אטרקטיבית הרבה יותר. מניית החברה, שעד היום אפשר שהתעלמו מקיומה, יכולה פתאום לקפוץ בכל מני סקירנרים של Value וכך להופיע ברדארים של מחפשי מציאות למיניהם. כל זאת אגב – למרות שבכל מה שקשור לתפעול העסק (מכירות, רווח גולמי וכו') לא קרה שום שינוי והחברה ממשיכה להציג את אותם הביצועים.

אז נכון, כל הסיפור הזה לא ממש בא בחינם, קודם כל החברה שאחרי החלוקה מרויחה פחות (18.7% פחות ליתר דיוק), אבל המשקיעים שאגב בעת חלוקת הדיבידנד קיבלו חזרה יותר מ50% משווי השקעתם, יכולים להשתמש בכסף הזה כדי להשקיע בחברות אחרות ועל הדרך גם להרוויח פיזור יותר טוב. מה שעוד נפגע לפחות למראית עין – זה המינוף, ניתן לראות בטבלה שעד לפני החלוקה החברה פעלה במינוף של 15.6% וכעת המינוף שלה עלה ל 24.7%. אבל כל עוד מדובר במינוף בסדר גודל כזה אני חושב שזה יותר חיובי מאשר שלילי, אני לא רוצה להכנס לכל מיני מודלים תאורטים של מהו מבנה הון אופטימלי אבל די ברור שחברה שיותר מ75% מהנכסים שלה ממומנים ע"י הון עצמי לא נחשבת מסוכנת. הרבה יותר מסוכנת לטעמי היא העובדה שכל המזומן הזה שוכב לו שם במאזן – מי יודע מה יעלה בגורלו…

לפני שאסיים, אני רוצה לחזור לפסקה הראשונה ולהזכיר לכם שהפוסט הזה נכתב מנקודת מבטו של המשקיע הקטן, לצערי, ברב המקרים טובת המשקיע הקטן היא לא מה שעומד בראש סדר העדיפויות של בעלי השליטה ומנהלי החברות, ולכן "מזומן עודף" בהרבה מאד מקרים פשוט ממשיך ונשאר עודף. ברב המקרים, בעלי השליטה והנהלות החברות, יעדיפו לשמור על הכסף בקופה – פשוט כדי לא להתחלק בו עם המשקיעים ולא חסרות דוגמאות של חברות שהחזיקו ביתרת מזומן גבוהה ונמחקו מהמסחר ע"י הצעות רכש של הבעלים. בנוסף, תחושת הביטחון שמזומן עודף מעניק להנהלת החברה בזמן משבר יכולה להיות מאד ממכרת גם אם היא לא תמיד רציונלית. הנהלות מטבען מאד לא אוהבות גיוסים (של הון או חוב), וניתן להניח שהחשש שאולי איכשהו ומתישהו החברה תזדקק למזומן ותאלץ לפנות לשוק כדי לגייס אותו בעלות גבוהה ובעמדת נחיתות, מונעת מהם לעשות את הדבר הנכון. באופן תיאורטי, חברות שמחזיקות מזומן רב במאזן עלולות גם למצוא את עצמן כמטרה מועדפת להשתלטות, אבל אצלנו בארץ, כאשר להרבה מהחברות יש בעלי שליטה שמחזיקים ברב המניות – הנהלות החברות יודעות שסכנת השתלטות לא קיימת, ולכן לא מזדרזים לחלק את הכסף בחזרה.

אז איך בכל זאת ניתן להשקיע בחברות האלה? כלומר מהי הדרך הכי נכונה לבצע הערכת שווי לחברה "דוגרת"? הדרך הנפוצה והסולידית יותר היא להעריך את שווי הפעילות של החברה ואז להוסיף לה את המזומן העודף (עם או בלי דיסקאונט – ראו חלק א'), דרך נוספת היא להעריך את שווי החברה בהנחת חלוקה של המזומן העודף, אבל מכיוון שאין שום וודאות שחלוקה כזו אכן תתרחש – מדובר באפשרות ספקולטיבית מאד ולכן לא מומלצת. אני חושב שכמו תמיד, האמת נמצאת באמצע, ושראוי להתייחס לאלמנט המזומן העודף בחברות "דוגרות" כאלה כסוג של אופציה, כלומר, להבין שבכל עסק כזה טמונה האפשרות שמתישהו הכסף הזה יחולק ויציף ערך, במידה והמחיר של של העסק נראה אטרקטיבי מספיק עוד לפני החלוקה, אנו בעצם מקבלים בחינם את האופציה של הצפת הערך במקרה שיום אחד המזומן הזה יחולק.

טוב, כעת אני רוצה לסכם את המסקנות העיקריות שאליהן הגעתי בפוסט הזה:

  1. עודף מזומן שהתשואה שהוא מייצר לאורך זמן, רחוקה משמעותית מזו של העסק התפעולי הוא "מזומן מבוזבז" וראוי שיחולק למשקיעים.
  2. "מזומן מבוזבז" – במידה והוא מהווה חלק משמעותי מההון , עלול לגרום לחברה להראות יקרה ולא אטרקטיבית להשקעה, חלוקה של המזומן הזה תעשה פלאים למטריקות הערך הנפוצות (כמו תשואה על ההון, מכפיל רווח, מכפיל הון, מכפיל מכירות ועוד) ותהפוך את המניה לאטרקטיבית יותר בעיני המשקיעים.
  3. בדיוק כשם שמינוף גבוה מדי הוא בעייתי – גם מינוף נמוך מדי יכול להוות בעיה.

עד כאן עם הסיפורים התאורטיים לגבי "מזומן עודף", בחלק הבא – אני מתכוון להתחיל ולכתוב על ה"דוגרות הגדולות" אצלנו במדד היתר, אחת מהדוגרות האלה היא החברה מהדוגמא האחרונה (לפני החלוקה כמובן) שהמניה שלה נסחרת בת"א ואני אפילו מחזיק בה, אני בטוח שדי פשוט יהיה לגלות במי מדובר אבל בכל זאת בין הפותרים נכונה תורגל חביתת עין משתי ביצים.

||

test 123